ריבועי סבתא
קרושה זה אחד הדברים שתמיד הכי הפחידו אותי בעולם. אין לי מושג למה. אני מסתדרת יופי עם שתי מסרגות. הכל ברור שם, מעלים, מורידים, הכל פשוט. הכל ברור. קרושה זה מבולגן. עם כל מיני אפשרויות תלת מימדיות מסובכות.
או לפחות כך חשבתי, עד שלפני כמה חודשים, ליאת בקבוצת הסריגה התל אביבית התנדבה ללמד את כולנו לסרוג ריבועי סבתא. ובאמאשלי, להתחיל עם הדבר הזה התברר כאפילו יותר ממכר מסמים. ישבתי שעות מול הטלויזיה. סורגת ריבועים. ועוד ריבועים. ואז מסדרת אותם על הרצפה לפי הצבעים, ובוהה בהם כמו מפגרת, בתהייה האם זהו סידור הצבעים ההגיוני. כי אכן, חכמות ממני כבר אמרו שהתכלית העיקרית של ריבועי סבתא היא כדי להסתכל עליהם. לא חלילה, לתפור אותם ביחד.
בשלב כלשהו, הבנתי שעם כל הכבוד, יש כאן בעיה קלה: בסופו של דבר אצטרך לתפור את כולם. ואני ממש שונאת לתפור (אני מפתחת בהדרגה חיבה רבה לסוודרים שנסרגים במעגל, ואם אפשר, אז גם כאלה שהשרוולים נסרגים מתוכם, במעגל, במקום לסרוג אותם בנפרד).
אז מיציתי את הקטע בשמונים ריבועים, ואיכשהו יצאה מזה שמיכת ברכיים חביבה לישיבה מול הטלויזיה. אני מרוצה. אבל אני עדיין מפחדת מקרושה.
נסו והתמכרו!
24 בפברואר, 2009קטגוריה: תראו מה סרגתי תגיות: התמכרויות, קרושה, ריבועי סבתא
24 בפברואר, 2009 בשעה 0:54
[...] הצעיף הזה (Ravelry) יושב במקום ממש גבוה ברשימת ה"דברים שצריך לסרוג מתישהו" (כשתהיה לי סבלנות לסרוג וגם זמן לזה), כי הוא פשוט מקסים וגם פשוט להחריד, ויש בו שימוש נחמד בשורות קצרות שיוצרות אפקט מעניין וכייפי (שלא לדבר על זה שיש לי כמות עצומה של שאריות צמר משמיכת הריבועים). [...]
25 בפברואר, 2009 בשעה 12:51
וואו! זה נראה מדהים.
זה הזכיר לי שסבא שלי, שמעולם לא הכרתי, היה עוסק בקרושה ועדיין יש לנו שמיכות ריבועים יפיפיות שלו שהוא סרג בשביל אמא שלי והאחים שלה בילדותם ואלה בנוסף לרהיטים שהוא בנה שחלקם נמצאים אצלי. הדברים האלה מחזיקים בינתיים משהו כמו 40 שנה. עשה לי עכשיו צביטה קטנה כזאת בלב, כי אם יש מישהו שהייתי רוצה לפגוש זה הוא.
28 בפברואר, 2009 בשעה 21:53
אני דווקא חובבת קרושה ולא מצליחה להבין את הקטע של שתי המסרגות – צלחתי צעיף וכמה כובעים, אבל עדיין, יש שם מסרגה אחת מיותרת…